סטוריטלינג - אמנות הסיפור

בעשור האחרון, בהפוגות בין הסגרים, מצאתי עצמי עוסק בשאלות על זהות ומנהל דיאלוג עם הדמויות שבתוכי. כאוגר בלתי נלאה של פתקים מכתבים ותמונות המנציחים רגעים מרגשים וסיפורי חיים, לחשה לי בת-קול: "זה הזמן לפתוח את המזוודה הסגורה". אוצר בלום. מילים רוקדות על ניירות דהויים וכתמי דיו שהשאירו בהם סימנים. דמויות מהעבר התעוררו לחיים: הסבתא שלי שהיטיבה לספר סיפורים בשפת הלדינו, הבדואי מסיני, המורה להיסטוריה, השכנה שלי ועוד רבים אחרים במסע החיים. הם לא קראו לעצמם מספרי סיפורים.  הם היו פשוט נוכחים. ליד ממחטה וורודה לניגוב דמעות מאהבה נכזבת, קרץ לי הצמיד. תג הזיהוי שניתן בלידתי לממש את קיומי. והיומן האישי. יומן ששימש לי מפלט ונחמה בשנות התבגרותי. פתק: "לו רק ידעו שאני כאן, נוכח לידם, שוכב בוהה במיטתי וממתין למישהו שאוכל לספר לו על עצמי".